תיסע תיסע, בבקשה אני מתחננת אליך אל תשאיר אותי איתם, היא פרצה בבכי. הורדתי את העיתון והסתובבתי כדי להביט בילדה שהתפרצה והתרסקה על המושב האחורי. כמו ציפור קטנה רועדת ומחובקת לתוך עצמה, מתחננת שאלחץ על הגז. ראיתי את המדריכים מרחוק, לא נראה שהם ממהרים. מה זה מה קרה? שאלתי. אני לא יכולה יותר, תיסע. את רוצה שאדבר עם המדריכים, או שעדיף שלא? הצעתי. הם התקרבו כמה עשרות מטרים מהמכונית. אחד ניפנף בידו, השני התקדם באיטיות מרובה. לא, חתכה הילדה, הם רוצים שאשאר שם, אני לא יכולה יותר, רק תיקח אותי מפה. הבטתי בזוג עינייה הבוכיות, אולי באמת קרה משהו? רציתי להאמין לה, חייכתי לעברה. מבטי נפגש בעיני המדריכים. הבטתי בהם בכעס. מה זה מה הם עשו לה? מבטם קפא במקום, הם נראו לי כמו חבורת חובבנים חסרי עמוד שדרה שמתעללים בגוזל חסר ישע. זה היה מאוחר מדי עבורם או אולי עבורי בעצם. נעלתי את הדלתות, לחצתי בעוצמה על דוושת הגז והוצאתי אותה משם. קאלי - מתוך כתב אישום
