קיר הקרח

את הדירה רכשתי ממש בדקה התשעים, במרץ 21. המחירים כל הזמן עלו. אם הייתי ממתין מספר חודשים נוספים, גם את הדירה הזו לא הייתי יכול לרכוש.אילולא גרתי קודם לכן בדירת סיוטים ולא הייתי עובר חמש דירות בתקופה קצרה, ככל הנראה כלל לא הייתי טורח לחפש דירה.כל אסון או חוסר מזל הוביל אותי למצב ממנו יכולתי לצמוח ולגדול.בשימוש לא הייתי מסוגל לראות את זה. למחלה יש נטייה להציף את התודעה במרה שחורה — הכל אבוד, הכל חסר תקווה. כל קושי הופך לעוד הוכחה לכך שאין דרך החוצה. מתוך מתנות בתחפושת - קיר הקרח מה אם כן קורה עכשיו? מדוע גם הדירה שרכשתי  מסתבר, היא עוד מאותו דבר ואף חמור יותר. שוב אני מוצא את עצמי באותו סיוט. מחניק איך נפלתי. יצאתי לשיפוץ חזרתי לנשום. חזרתי משיפוץ ושום דבר לא השתנה.  יצאתי ליער להירגע, נסעתי שעה, בדרך היו פיצוצים אבל הם היו חלשים לעומת הפיצוץ שאצלי בנשמה. נכנסתי עם הרכב, לאיזה חורשה ויצאתי. אין אוויר חזרתי בדרך על הכביש, פתאום הוויז זורק לי: אם תצא מכאן זה יאריך לך את הדרך ב-14 דקות. לאן אני ממהר, חשבתי לעצמי, למה לא? אני יורד ורואה אותה בתחנה עומדת, רוצה טרמפ ? לא רוצה? רוצה....

 לא, ממש לא רציתי את זה עכשיו. היו לי דברים אחרים שרציתי לעשות. א-ב-ל זה התחיל עם הדירה וכל מה שהולך בעבודה. פתאום אני מוצא את עצמי במקום מוכר, חשוך, קר ומנוכר. נקודה כזו שחשבתי שהצלחתי לצאת ממנה כבר בימים שכתבתי את הספר הראשון. איך הגעתי לכאן? איך זה יתכן? בזמנים אחרים הייתי הולך להשתמש. זה כבר לא קורה תודה לאל, אבל אם אני לא בהחלמה, אני מוצא את עצמי בבעיה. והחיים הם החיים. פתאום אני נמצא בנקודת שפל כזו שכל מה שהיה עד עכשיו מתגמד. איך זה ייתכן? זה מה יש. מנקודת הצער הזו אני מבין שזה לא נגמר. שיש פרק שלם עליו לא דיברתי כלל.  קיר הקרח מספר על החלמה, על התעוררות רוחנית. על מסע ומפתחות אל החופש מהתלות. נכון אני נוגע שם בנקודות קיצון, אך מתרחק מהנקודות הללו באותה מהירות שאני מגיע אליהן. התובנה קפצה עליי ליד השולחן במטבח בבית ההרוס שלי. אני צריך להיכנס עמוק יותר למעמקי החשיכה ולהוציא גם את הצד השני של המחלה. תודה לאל אני שרדתי, אבל מה עם אלו שלא? חסר כאלה? לצערינו לא חסר. כמה פעמים במהלך החיים שלי הייתי ככה קרוב להיות שם בצד השני של הסיפורים הללו? הסיפורים שעליי לספר מתוך אותה נקוד...

עברו כך וכך שבועות, נכסנתי למצב קיפאון. לא אני לא מסטול ולא מסומם אני פשוט קפוא במקום. כלוא בלימבו שהמחלה הכניסה אותי. כן כבר היה מגע עם מד"א - מקומות, דברים ואנשים - והאמת שרק בניסי ניסים אני עדיין נקי ברוך השם. אני חייב שינוי בחיים אני מודע לכך. אני לא באמת יודע מה לעשות אבל כל פעם זה משהו אחר, עכשיו זה המסעדה שמעלי. זה יימשך כל פעם יבוא סיפור אחר שיביא אותי לקצה לעצבים.  אני מודה אני מפחד לעשות את הצעד הזה, אני מפחד לעזוב את הבית את העבודה, זה מרגיש גדול עלי אני מתקשה לעשות זאת אבל בסוף לא תהיה ברירה למען הבריאות הנפשית והפיזית שלי אני חייב לעשות זאת או להמשיך לקמול ולהתעצבן ולראות לאן זה יוביל אותי. אין לי באמת ברירה. אני אומר לעצמי את זה כבר עשר שנים אולי יותר אלב תמיד הנוחות מנצחת. אלא שהנוחות הזו נעשית פחות נוחה עם הזמן ותמיד יש משהו חדש שפשוט מביא לי את הסעיף.  כך או כך המצב הזה חייב להשתנות אני לא יכול להמשיך לשחק את המשחק הזה, אני מתקשה לחיות אני מתקשה לנשום, חזור עייף כל יום, חוזר מותש. עצבני במהלך היום. כל פעם משהו חדש המקום לא הבעיה אני בו זה החלטה שלא בחרתי היא ס...

דירת חלום בלהות אין מצב, זה לא הגיוני, זה לא ייתכן. אני לא מאמין שהצלת אותי רק כדי להכניס אותי לטלטלה נוספת. אבל הנה אני נמצא שוב בין לבין, לא פה ולא שם. אני מוצא את עצמי פתאום בחשיפה מסתורית שמסיטה את העלילה לכיוון לא נודע... במשך שנתיים כתבתי את הספר קיר הקרח  בדירה החדשה שלי. הדירה נראתה כחדשה במבנה ישן ענתיקה. ובזמן שאני כותב על החלמה רוחנית ונפשית מצבי הגופני מתחיל להידרדר. היו סימנים מקדימים, היו דגלים אדומים אך בחרתי להתעלם.  יותר נכון, המחלה בחרה להעלים את הסימנים. כך קרה שמצאתי את עצמי במצב בריאותי ירוד. מתקשה לטפס במדרגות. לרוץ? אין מה לדבר. היה זה כאילו חזרתי לעשן בגדול. אך מה קרה? האם באמת ניצלתי רק כדי להיכנס למקום כזה הנורא? אני מביט בהריסות של הדירה בה חייתי. הזיכרונות שנותרו לי אינם נעימים כלל. הסירחון בדירה מכסה על ההליך הרוחני שעברתי כאן. כל שנותר הוא פחד, לא החלמה, המון פחד. אין לי ברירה או למכור בהפסד או להגדיל את ההלוואה לשפץ ולהתמודד. זה התחיל בדברים קטנים נזילה, ריח לא נעים. לאחר מספר חודשים התגלתה בעיניי התמונה המחרידה: המקום זקוק לשיפוץ יסודי. המקום זק...

ב תקופת השיא של ההתמכרות האמנתי שכולם מכורים. לא הכרתי משהו אחר, לא ידעתי מציאות אחרת ורבים מהסובבים אותי באמת היו מכורים. בצעדים הראשונים בהחלמה למדתי להאמין שיש מכורים ויש מה שאנו מכנים בחדרים: "נורמטיביים". הנורמטיבי הוא אחד כזה שיכול להניח את שקית הפיצוחים לפני שהתרוקנה. הנורמטיבי קם יום אחד, מבין שהסיגריה או האלכוהול או השד יודע מה היה יותר מדי ופשוט מפסיק. הוא מפסיק בלי שאלות, בלי חרטות, בלי התעסקות מיותרת בנפש או בתודעה, הוא פשוט חותך ודי. לימים למדתי ביחידה להתמכרויות שאין מכורים ונורמטיביים. יש רצף של התמכרות. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, נמצא על הרצף הזה. היום, אחרי שנים בניקיון אני מבין שכולנו מכורים נקודה. ההבדל איננו בהתמכרות עצמה אלא ביכולת שלנו לתפוס את העובדה שאנו מכורים. השאלה איננה אם אני מכור או היכן אני על הרצף, השאלה היא עד כמה אני מודע לכך שאני מכור? א ני מדבר עם חבר שמנסה לעלות חזרה על דרך בניקיון. אני אומר לו: "אולי במקום להיות מומחה גדול במחלה ובסמים, תנסה להיות מומחה בהחלמה?". מהתשובה שלו אני מבין שהוא בכלל לא חשב על כך. אם הרצון לא הגי...

מגולל את קורות ליל אמש בראשי. מעדיף לא לזכור מה הלך, מה קורה מסביבי. רק התחושה מעניינת אותי, אותו הרגע שאני שואף ונרגע. פחד, כאב עצבות הרגע המופלא לא ישוב בקרוב. הבטן מתהפכת ומתכווצת, לא מרעב, מעצם המחשבה שיעבור זמן עד שאזכה לעוד מנה. חוסר אונים מוחלט. אין אי אפשר, כמה פעמים חשתי כך בעבר? הרצון העז יתפוגג אך לא עכשיו. מתישהו אסחוב את עצמי למטבח. כוס קפה או כוס מים ימלאו את חלל גרוני היבש. עוד פעולה חסרת מטרה. אומנם ארגיש מעט הקלה אך כל מה שלא קשור למנה הבאה אין בו ממש. כל פעולה אחרת הינה חסרת טעם, חסרת מרגש. תחושת האבדון, הכמיהה. האם היה שווה להרגיש כך כמה ימים בשביל עוד נפילה רגעית? ודאי שלא, שוב הלקאה עצמית וייסורי מצפון איך איך עשית את זה? איך שוב נתתי לעצמי ליפול? הריקוד נמשך, מבלי שאדע המחלה מכינה את הבמה לנפילה הבאה. בהמשך אתקשה לאכול. עם הזמן גופי ישחיר ויצטמק, אך המחלה תמשיך לעוור את תודעתי ולשלוט בהווייתי. היא תדרוש, ואני כעבד נרצע אמלא כל פקודה.  מתוך קיר הקרח - סיפור התמודדות עם מחלת ההתמכרות מאת אריק רוזמן