כלוא בציפורני המחלה

מגולל את קורות ליל אמש בראשי. מעדיף לא לזכור מה הלך, מה קורה מסביבי. רק התחושה מעניינת אותי, אותו הרגע

שאני שואף ונרגע. פחד, כאב עצבות הרגע המופלא לא ישוב בקרוב. הבטן מתהפכת ומתכווצת, לא מרעב, מעצם המחשבה

שיעבור זמן עד שאזכה לעוד מנה. חוסר אונים מוחלט. אין אי אפשר, כמה פעמים חשתי כך בעבר? הרצון העז

יתפוגג אך לא עכשיו. מתישהו אסחוב את עצמי למטבח. כוס קפה או כוס מים ימלאו את חלל גרוני היבש. עוד פעולה

חסרת מטרה. אומנם ארגיש מעט הקלה אך כל מה שלא קשור למנה הבאה אין בו ממש.

כל פעולה אחרת הינה חסרת טעם, חסרת מרגש.

תחושת האבדון, הכמיהה. האם היה שווה להרגיש כך כמה ימים בשביל עוד נפילה רגעית? ודאי שלא, שוב הלקאה עצמית

וייסורי מצפון איך איך עשית את זה? איך שוב נתתי לעצמי ליפול? הריקוד נמשך, מבלי שאדע המחלה מכינה את הבמה

לנפילה הבאה. בהמשך אתקשה לאכול. עם הזמן גופי ישחיר ויצטמק, אך המחלה תמשיך לעוור את תודעתי ולשלוט

בהווייתי. היא תדרוש, ואני כעבד נרצע אמלא כל פקודה. 

מתוך קיר הקרח - סיפור התמודדות עם מחלת ההתמכרות מאת אריק רוזמן