רצון הוא הדלק של ההחלמה לא המנוע

מישהו שוקל ברצינות לקפוץ למים מבלי ללמוד לשחות? האם זה הגיוני לטפס על הר ללא הכנה ראויה? "כל שאתה צריך כדי לצאת לקרב הוא רצון" אמר אף מצביא אף פעם. מדוע אנחנו חושבים שאם המכור רוצה להפסיק אז הוא פשוט יפסיק? גם המכור מספר לעצמו, מחר אעשה זאת, מחר אפסיק להשתמש. זה לא עובד ככה. אם ארצה ללמוד לשחות אפנה למדריך שחיה. אם ארצה לטפס על הר אעשה את ההכנות הנדרשות לכך. ואם אצא לקרב רצוי מאוד שאגיע מצויד בכלי נשק.

גמילה היא מסע לגילוי עצמי. גמילה היא שדה קרב שמתנהל ביותר משלוש חזיתות. רצוי לבצע גמילה בהשגחה ובליווי של אנשי מקצוע. וכן כדאי מאוד להקשיב גם למכורים אחרים שהיו שם וחצו את התהום בחזרה. כאשר אני אומר לעצמי 'טוב אפסיק מהיום', ברוב המקרים מדובר במחלה שמשכנעת אותי לשחק במשחק שלה:  משחק הנדמה לי. נדמה לי שאני מפסיק. אני באמת מאמין לעצמי שהפסקתי, אך הנפילה אורבת לי בכל פינה. אם אני בוחר לצאת למסע בלי הכנה, בלי התייעצות וללא סיוע, סביר מאוד להניח שאכשל. תחושה כשלון זו מחפשת המחלה כדי לכלוא אותי במעגל השימוש. 

גם החברים והמשפחה של המכור זקוקים לעזרה וסיוע. המחלה תעשה הכול כדי לבודד גם אותם ממקורות של החלמה. כמו במקרה של המכור, אין כזה דבר 'יותר מדי'. רצוי להקשיב ולאסוף לכמה שיותר עצות ליישם את מה שמתאים. הכוח של המכור, בני משפחתו וחבריו הוא האחדות. המחלה תעשה כל שביכולתה כדי לערער מרקם זה. המחלה לא תאפשר למכור לבקש עזרה, היא תעשה הכול כדי למנוע את המהלך הזה. גם ניסיון להגיש עזרה עלול, במצבים מסוימים, להתפרש בעיני המכור כאיום.  

 

מסע ההחלמה הוא אפשרי. אפשר לצאת ממעגל הכשפים של המחלה. נכון, ללא רצון של המכור אין זה אפשרי להניע מהלך. אבל רצון כשלעצמו איננו מספיק. את הדלק של ההחלמה, הרצון של המכור להחלים, יש לשפוך לתוך מנוע שיטיס את המכור אל מחוז חפצו. המנוע נבנה על ידי אנשי מקצוע, חברים בהחלמה, אנשים שהיו בעבר או נמצאים בהווה באותו מקום.